Friday, July 25, 2008

מה עושות האיילות בלילות / לאה גולדברג


מה עושות האילות בלילות
הן עוצמות את עינהן הגדולות
הן שולבות את רגליהן הקלות
ישנות האילות בלילות.

מי שומר על חלומן המתוק?
הירח הלבן מרחוק
הוא אל תוך הגן בבת צחוק
ואומר לכוס ותן: נום ושתוק

מה חולמות האילות בלילות?
הן חולמות כי הפילות הגדולות
שחקו אתן בג'ולים וגולות
ובכל בכל זכו האילות

מי מעיר אותן עם שחר משנתן?
לא הפיל ולא הקוף ולא התן
לא ארנבת, לא שכוי ולא שפן
כי אילת השחר חברתן
מעירה אותן בבוקר משנתן.


מוקדש לשני היעלים - הרומנטיקנים האחרונים בדורנו - שברחו היום מהספארי בחפשם קצת אהבה


Wednesday, July 16, 2008

Anthem for Doomed Youth / Wilfred Owen

What passing-bells for these who die as cattle?
Only the monstrous anger of the guns.
Only the stuttering rifles' rapid rattle
Can patter out their hasty orisons.

No mockeries now for them; no prayers nor bells;
Nor any voice of mourning save the choirs, -
The shrill, demented choirs of wailing shells;
And bugles calling for them from sad shires.

What candles may be held to speed them all?
Not in the hands of boys but in their eyes
Shall shine the holy glimmers of goodbyes.

The pallor of girls' brows shall be their pall;
Their flowers the tenderness of patient minds,
And each slow dusk a drawing-down of blinds.


Wilfred Owen had been an officer in the British Army during World War I. He had written this poem while on a medical leave, having had suffered from shell shock. Several months later, just a week before the end of the war, he was killed in action. By writing the few poems he had written, he outlived many men who have lived far longer than him.

I picked this poem not for the relevance of its details (after all, we're not in a war at this particular moment), but for its deep and touching humanity and love of life. Tonight, it is we that reside in the sad shires. The girls whose faces are white are our kin. It is our conundrum how to honor the legacy of the deceased.


Do not watch TV, nor listen to the radio. The wisdom is in your hearts.

Mood: elegiac

Thursday, July 10, 2008

את תלכי בשדה / לאה גולדברג


תיקון - 10 בנובמבר 2008 - המבצע של הקאבר המחודש על השיר הוא שלומי סרנגה ולא בועז שרעבי כפי שכתבתי קודם.

תרגמתי את השיר לאנגלית. ניתן למצוא אותו בקישור הזה.



האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם.
ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספספת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפיך, חזך, צווארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע
וראית את השמש, בראי השלולית הזהוב.
ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב, ומותר ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר לבב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.



השיר נכתב במהלך מלחמת העולם השנייה, בתור טענה פואטית של לאה גולדברג בויכוח האומנותי בינה לבין נתן אלתרמן על האם מותר לעסוק בפרטי ובלירי 'בלהט השריפות' ובמיוחד לאור הידיעות על שואת יהודי אירופה. בעייני, לשיר זה יש רלוונטיות גדולה הרבה יותר דווקא מחוץ למשבצת הקטנה והמוגדרת של אותו ויכוח היסטורי. זהו שיר על כמיהה לגאולה אישית אל מול אכזריותו של העולם ואל מול יופיו, נושאים נצחיים (ושנמצאים במרכז עולמה הספרותי של לאה גולדברג).

השיר זכה ללחן נפלא מאת חיים ברקני. הוא הושר על-ידי חוה אלברשטיין (הגרסה המקורית והכי אהובה עליי), אסתר שמיר, עופרה חזה (הגרסה שמצורפת לרשומה זו), ולאחרונה על-ידי שלומי סרנגה (לדעתי באופן לא מוצלח - אני סבור כי הקול הנשי של השיר אינו ניתן לביצוע הולם על-ידי גבר).